הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ראש ישיבת חכמי לובלין המעטירה, ומייסד מפעל "הדף היומי", נפטר בגיל ארבעים ושש ממחלת גרון קשה. אולם כל שנות חייו המעטות שרוי היה בשמחה תמידית, גם בימים של קושי ודאגה הייתה השמחה נסוכה על פני. לא רק בעצמו שמח היה, אלא אף השתדל ככל יכולתו לשמח ולעודד כל איש נדכה. כשנשאל הגאון מנין שואב הוא את הכוח לשמוח בכל מצב סיפר את הסיפור הבא:
בימיו של הצדיק רבי פנחס מקוריץ שאני מצאצאיו, פרצה מגיפה קשה בעיר קוריץ וסביבותיה. אנשים רבים חלו ומתו. בתי הכנסת מלאו במתפללים שביקשו לקרוע בתפילה את רוע הגזירה, אך ללא הועיל. באו אנשים לפני הצדיק רבי פנחס מקוריץ והתחננו בפניו שיעורר רחמי שמים ויסיר מעלינו את המגיפה הנוראה
הצדיק עמד בקרן זווית והתפלל ארוכות עד שלפתע בקעה מקרבו אנחה קורעת לב וקול תפילתו נשמע בכל הבית: ריבונו של עולם רחם על עמך ישראל חוסה על ילדיך והסר מעליהם המגיפה, ואם גזירה היא מלפניך ואין להשיבה, מוכן אני בעצמי לשאת בה ולהקריב את היקר לי מכול את החיים עצמם. הקשיבו כל העומדים סביב בדומייה והזדעזעו עד עמקי נשמתם.
תוך שעות לא רבות התפשטה הבשורה כי המגיפה נעצרה. מאותו רגע לא מת אף אדם עוד בקוריץ ובסביבותיה והחולים נרפאו ממחלתם. אלא שבאותו זמן צרה חדשה הגיעה לעולם, בן יחיד היה לו לצדיק רבי פנחס מקוריץ ומאיר שמו.ילד יפה תואר וטהור עיניים שהיה מקור נחת וגאווה להוריו וגם התושבי אהבוהו. נודע כי מאיר הקטן חלה אנושות. לאיש לא היה ספק כי הצדיק הקריב את בנו למען עצירת המגפה.
התושבים לא היו מוכנים להשלים עם הגזירה הקשה. הם מיהרו אל ביתו של רבי פנחס ומצאוהו מכונס בתוך עצמו, מקבל עליו את הדין בדממה. הם פנו אל הצדיק בבכיות וסיפרו שכולם חרדים לשלום בנו ואף הוסיפו לו את השם "יהודה" ליד ספר תורה ובמעמד רבים מישראל. פניו של הצדיק נתעוותו מכאב.
לפתע קם הצדיק ונעמד על רגליו. הוא עצם את עיניו ופנה בדמעות מלב שבור ליושב במרומים: גלוי וידוע לפניך כי כל מה שאמרתי ועשיתי בלב שלם היה, וכשהסכמתי להקריב את היקר מכול התכוונתי לכך. ברור אפוא כי בני היחיד שוב איננו שלי ואיננו ברשותי, אך מה אעשה ובני עירי אינם מוכנים לוותר עליו, הם אף הוסיפו לו את השם יהודה, ומכיוון שכך שוב אין הוא בחזקתי, אך גם איננו ברשותו של מלאך המוות, אלא ברשות הציבור כולו, והם רשאים לפדותו בתפילה: מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את יהודה מאיר בני. כשסיים את נוסח התפילה פרצה שאגת "אמן" מפי הנוכחים והרעידה את כותלי הבית. הילד יהודהמאיר הבריא לגמרי לשמחת הוריו וכל בני עירו וזכה להאריך ימים ושנים ולהפיץ את אור התורה והחסידות בכל סביבתו.
כשסיים הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין לספר את הסיפור הוסיף ואמר: אלמלא נתקבלה תפילתו של סבי הצדיק רבי פנחס מקוריץ, לא היה בנו יהודה מאיר, שאת שמו אני נושא, נשאר בחיים, וגם אני לא הייתי בא לעולם. נמצא אפוא כי כל חיי ניתנו לי במתנה מיוחדת, ואיך זה לא אשמח.
