זמן מה אחרי שהרב יונה פרדקין הגיע לעיר ס. דייגו שבקליפורניה, החליט שהגיע הזמן לפתוח בעיר בית ספר יהודי יומי. אלא שההחלטה גמלה בליבו בדיוק שלושה שבועות לפני פתיחת שנת הלימודים. כאשר שטח את הרעיון בפני מקורביו ואנשי העסקים שתמכו בו, אמרו לו כולם שהוא משוגע על כל הראש. הם הסבירו לו בעדינות, כי אפילו אם הוא יצליח לגייס כספים ותלמידים, עליו להמתין זמן רב עד אישור התכניות בעירייה. התגובה הצוננת לא הזיזה אותו מעקשנותו. הוא החליט לכתוב לרבי ולבקש עצה. התשובה של הרבי הסתכמה בשלוש מילים:
יהא בהצלחה רבה.
לאור הברכה של הרבי, הוא הזעיק את הגבירים באישון לילה, בעל המגרשים מביניהם נתבקש להעניק עוד באותו לילה מגרש בחצי המחיר, הקבלנים מתוכם נדרשו להתחיל למחרת בעבודה, וסוחרי העצים התגייסו לתרום את העצים. הבעיה היתה אישור התכניות. בעיר ס. דייגו כאמור היה ידוע שקבלני הבניין ממתינים לאישור מאות בנינים דחופים, וכי הסיכויים לדלג על כל הרשימה ולהשיג אישור מיידי, הם כמעט כמו סיכוייו של אדם להגיע בקפיצה לירח.
אלא שאז באה ההפתעה.. למחרת לפנות בוקר צלצל יהודי בפתח ביתו של הרב פרדקין. היה זה הממונה מטעם העירייה על אישור תכניות הבניה ובפיו בקשה אישית: יש לו ל"ע צרה משפחתית גדולה והוא זקוק לישועה מהירה. הוא מחפש איזושהי זכות של מצווה. בלילה הוא שמע ממישהו כי השליח של הרבי מתכונן לבנות בית ספר והוא זקוק לאישורי בנייה..
כעבור שלושה שבועות נפתחה שנת הלימודים עם כחמישים תלמידים. כיום לומדים בו למעלה ממאתיים תלמידים וראשי מערכת החינוך בעיר טוענים כי אינם זוכרים תופעה דומה בקרב שאר בתי הספר בעיר. יהודים מכל הסוגים שולחים את ילדיהם לבית הספר החסידי בזכות רמת הלימודים הגבוהה בכל המקצועות, ובזכות התובנה שרק כך ילדיהם יישארו יהודים גם בעתיד. הורים שלא יודעים מילה עברית החלו להגיע לקורסים מיוחדים בבית חב"ד על מנת שיוכלו להתמצא בחומר הלימודים של ילדיהם. פניהם של רבים מהם כבר עטורים בזקנים.
(מעובד מהספר "כמותו ממש")
