מספרת אם המשפחה שהתגוררה בברוקלין שבניו יורק:
עברנו טלטלה רצינית. בננו הבכור, נער בן שמונה עשרה, עזב את הבית בטריקת דלת. הוא החליט לשכור דירה עם חברים במנהטן ולנתק איתנו את הקשר. הרגשתי שאני מאבדת אותו.
התהפכתי על המיטה בלילות, מתייסרת ממחשבות עליו: היכן הוא עכשיו? מה הוא אוכל? איפה הוא מבלה? איך הוא מפרנס את עצמו ומשלם את שכר הדירה?
המתח והחרדה היו נוראים, קשים מנשוא. לא יכולתי לעמוד בהם יותר, ונכנסתי לפגישה אישית עם הרבי, לבקש את עצתו כיצד להשיב את הילד הביתה.
הרבי שמע אותי בסבלנות והשיב תשובה קצרה: "תשקיעי כוחות בסעודה המשפחתית בליל שבת, תהפכי אותה למרכז החיים בבית".
זאת הייתה תשובה מפתיעה, משום שהילד כבר מזמן החליף כתובת, אבל זה מה שעשיתי. ביום ראשון בבוקר קראתי לשלושת הילדים שנותרו בבית ושאלתי כל אחד מהם מה הוא הכי אוהב לאכול. הראשון ביקש סלט מיוחד, השני אהב מאוד שניצל והשלישי רצה גלידה.
בערב שבת בעלי והילדים שבו מבית הכנסת וחיכתה להם הפתעה. השולחן היה ערוך בצורה חגיגת, לכל ילד המתינה המנה שהוא הזמין ולידה פתק: "אוהבת אותך, שבת שלום".
המחווה המיוחדת הזו שינתה את כל האווירה. הארוחה התנהלה בצורה רגועה ושלווה, הייתה שיחה משפחתית פתוחה וממש הרגשנו נפלא יחד. בשבוע הבא שיתוף הפעולה עלה רמה והתחזק. בעלי ויתר על חצי שעת עבודה באמצע השבוע, כדי לשוב הביתה מקודם, לפתוח ספר ולהכין כמה דברי תורה לומר בארוחה המשפחתית המשותפת. הילדים היו במרכז, כל תשומת הלב שלנו הוקדשה להם, והם הרגישו בעננים.
עברו כמה שבועות. באחד הימים התקשר אלינו הבן שלנו שעזב את הבית וביקש לדבר עם האחים. הוא התעניין ושאל מה חדש בבית, ואחד מהם סיפר לו בעיניים נוצצות על החוויה שעוברת עליהם: "אתה לא מבין כמה טוב לנו יחד, איך אבא ואמא אוהבים אותנו".
השיחה הזו עשתה את כל מה שלא הצלחנו לעשות קודם. כנראה שחיי הבדידות במנהטן לא היו ממש פסגת אושר עבור הבן שלנו. הוא הודיע שיבוא הביתה לשבת הקרובה, "רק בשביל לראות". הוא הגיע הביתה וישב בשקט ובתום הסעודה עזב וחזר למנהטן, אבל הגיע גם בשבת הבאה, וגם בשבת שלאחריה, עד ששב הביתה.
(מתוך "מה שלמדתי מהרבי")
