מורה באחד מבתי הספר ברחובות פנתה אל שכנתה גב' חגית בורוכוב מ"מרכז אגרות קודש" וכתבה באמצעותה לרבי על נושא ש"יושב" לה על הלב בימים האחרונים. מדובר היה בביקורת שצריכה להתקיים בבית ספרה מטעם הפיקוח של משרד החינוך, ביקורת ממנה חששה מאד. היא שפכה את לבה וכתבה על כל הענין בפרוטרוט לרבי, ובתום הכתיבה הכניסה את המכתב לאחד מכרכי 'אגרות הקודש'. לאחר העיון במענה הרבי, הוציאה את המכתב ושוב הכניסה את המכתב למקום אחר באותו הכרך. לאחר שעיינה באגרת החדשה, חיוך רחב התפשט על פניה. מעצמה החליטה לשתף ולספר לגב' בורוכוב על פשר התנהגותה. היא סיפרה כי במענה הראשון ראתה התייחסות לשאלתה, אך עדיין חלחל בה ספק שמא אין זה מכוון אליה, או שהתשובה יצאה "במקרה". לכן הכניסה שוב את מכתבה למקום אחר בספר שנפתח אף הוא ב'אקראי'. בפעם השניה כתב לה הרבי בזו הלשון: 'לפלא הספקות שלה, הלא עניתי במכתב הקודם'…
יום הביקורת הגיע, היום ממנו כה חששה. המפקחת הבכירה התיישבה בכיתתה כדי לצפות בשיעור שהיא מוסרת, על מנת לבדוק את יכולותיה. קל להבין ממה חששה המורה. לא נעים לשבת תחת זוג עינים ביקורתיות, שבאות לחפש אחר פגמים. מובן מאליו שהמורה נכנסה ללחץ לא קטן. והנה, עודה מתכוננת להתחיל בשיעור, נשמעה לפתע צלצול הפעמון של בית הספר, ובמערכת הכריזה הודיעו על תרגיל כיבוי אש שייערך בשעה הקרובה. כחלק מהתרגיל התבקשו כל תלמידות בית הספר, והמפקחת בתוכן, לפנות מיד את הכיתה. טענות המפקחת כי הגיעה במיוחד, לא הועילו!
ומה ענה הרבי על מכתבה בפעם הראשונה שהכניסה את המכתב לכרך אגרות קודש?
"בשורות טובות"!
