למול את עצמנו
לפני מספר שנים הגיע יוסי, חסיד חב"ד, לחתונת חברו הטוב. לאחר שחברו וכלתו הטריה יצאו מחדר הייחוד, החלו ניגוני השמחה לכבוש כל פינה באולם האירועים. צהלות החתן וחבריו לא הותירו אף אורח אדיש. הריקודים הלכו וגברו והשמחה פרצה כל גדר.
יוסי לא יכול היה לעמוד בקצב הסוחף של הריקודים ועצר לנוח קמעא בצד. לפתע הבחין באחת מפינות האולם, ביהודי קשיש יושב נפול פנים על כסאו.
יוסי ניגש אליו וניסה לשמחו. "מה קרה אדוני? הכל בסדר?" שאל. "אפשר לעזור לך להתקרב לרחבת הריקודים? בוודאי יותר טוב מאשר לשבת עצוב כאן בצד".
היהודי הישיש הרים את מבטו. "חס וחלילה", אמר, "אינני עצוב כלל. הבחור השמח שם על כתפי חבריו הוא הנכד שלי, שמח אני מאד בשמחתו. אבל… אני כואב עכשיו".
"מה קרה?" שאל יוסי שוב. "אפשר לסייע במשהו?"
"לא, תודה", הבהיר הישיש. "פשוט… היום עברו שלושה ימים מאז ברית המילה שלי. בילדותי בשנות רוסיה הקומוניסטית לא זכינו למול את עצמנו. רק עכשיו בערוב ימי זכיתי, ברוך השם, להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. וכידוע אצל אברהם אבינו, היום השלישי למילה הוא היום בו הכאבים גדולים ביותר".
יוסי עמד ליד היהודי הישוב לידו בהתפעלות עצומה. "עשית דבר גדול", הוא אמר, והוסיף וסיפר לו: "חיבורו הראשון של הרבי נקרא לוח ה'יום יום', הוראות יומיומיות בעבודת השם.
בלוח זה מסופר שהאדמו"ר הרב שלום בער זצ"ל, בהיותו בן ארבע או חמש שנים, נכנס אל סבו האדמו"ר ה'צמח צדק' זצ"ל. הוא פרץ בבכי לפני סבו ואמר לו, "סבא, מדוע ה' נראה אל אברהם ולנו אינו נראה?". השיב לו סבו: כשיהודי צדיק בגיל תשעים ותשע שנים מחליט שעליו למול את עצמו – כדאי הוא שיתגלה אליו הקב"ה.
והנה אתה, למרות גילך הלא צעיר, זכית למול את עצמך. אשריך! המעט שאוכל לעשות הוא לתת לך דולר שהתקבל מידו הקדושה של הרבי, שיהיה לך לברכה ולהצלחה."
שמע זאת הקשיש ופרץ בבכי תמרורים.
"מה קרה?" שאל יוסי, "לקבל דולר מהרבי זה דבר נפלא…"
"אני יודע", ענה היהודי. "כאשר עברתי לפני הרבי בחלוקת הדולרים המפורסמת לפני אי אלו שנים אמר לי הרבי, "כאשר תמול את עצמך אתן לך דולר שילווה אותך". חלפו שנים ארוכות ושכחתי מהסיפור. עד שהגעת הנה, ביום השלישי למילתי ובזמן חתונת נכדי, והראית לי את מהי הבטחה של הרבי…"
יוסי והיהודי הישיש אחזו זה בידו של זה בשמחה רבה, כשראו עין בעין את ההשגחה האלוקית המלווה את דרכם.
