היה זה בשנת תשל"ו (1976) לפני חג הפסח. בכפר נידח בהולנד גר יהודי שעבד בתור טבח במסעדה המקומית. שלשים שנה חלפו מאז באותו כפר רצחו הנאצים ימ"ש את כל בני משפחתו ואת כל היהודים תושבי הכפר. בנס נותר רק הוא לפליטה. שלשים שנה גר לבד בין הגויים. הוא הקפיד לשמור מצוות מסוימות שידע אודותן מהוריו. שמר שבת, הניח תפילין כל יום ושמר על כשרות. אולם דבר אחד העיב על אושרו, הוא הרגיש מאוד בודד, לא היתה לו אשה, כי לא רצה להתחתן עם אשה לא יהודיה, וכמובן שלא העלה בדעתו לאכול אצל שכניו שהגישו לו מאכלי טריפה. הוא קינא בהם כאשר בכל יום ראשון התכנסו כולם יחד בכנסיה והוא להבדיל היה מתפלל ביחידות כל שבת וכל חג.
יום אחד הוא נשבר ופנה אל הקב"ה במרירות: ריבונו של עולם, איני יכול להמשיך ככה. לבד איני יכול יותר. אני עושה איתך "תנאי" – אם תוך שבועיים לא אפגוש בכפר הזה פנים יהודיות, אלך אל הכומר ואמיר את דתי.
חלפו שבועיים. הטבח עמד במטבח וטיגן במחבת. דמעה נשרה מעינו. היום יפוג מועד ה"אולטימטום" שנתן לקב"ה. אחר הצהרים יאלץ ללכת אל הכומר ולהמיר את דתו. בלב כבד הוא עושה זאת, אולם אין לו ברירה.
"מחפשים אותך!", נכנס בעל המסעדה לפתע. היהודי הפנה את ראשו ובעיניים נוצצות מדמעות העיף מבט על הנכנס. הוא לא האמין למראה עיניו. לפניו עמד יהודי במלוא מובן המלה. זקן כובע וציצית.
"אתה יהודי?" שאל האיש את הטבח המופת.
"כ כ כן", גמגם הטבח בהתרגשות.
"הרבי מחב"ד שלח לך מצות שמורות לליל הסדר", אמר האיש והגיש לו שקית. לפני יומיים המשיך האיש, ציווה עלי הרבי לקחת מצות לנסוע לכפר הזה, ולמסור אותם ליהודי שאפגש בכפר.
מאז אתמול אחה"צ אני מסתובב בכפר ושואל כל אחד אם הוא יהודי. כולם צחקו עלי ואמרו שאין בכפר הזה יהודים בכלל. אבל אני המשכתי בעקשנות לחפש עד שמישהו סיפר לי שאכל אוכל יהודי במסעדה הזו, וכך הגעתי אליך.
"הרבי שלך הציל אותי!", אמר הטבח המשתאה וסיפר לאיש מה חשב לעשות.
"רק תיקון אחד לדבריך", אמר האיש, "הרבי שלנו. הרי אתה רואה בעצמך שהרבי דואג לא רק לחסידים שלו. הוא גם חושב עליך. כי רבי זה ראשי תיבות ראש בני ישראל, וכשם שהראש הוא המנהיג את כל איברי הגוף וחש בכאב של כל אבר ואבר, כך הרבי מנהיג את כל בני ישראל שהם כגוף אחד, והוא חש בכאבו של כל אחד מישראל. על אחת כמה וכמה כאשר רוצים לעקור אבר מהגוף חש בכך הראש, וכך חש הרבי כי אתה עומד ח"ו להמיר את דתך ומיד שלח אותי אליך.
