מספר מר יעקב שיפמן:
כשהייתי בן 15 אבי עליו השלום סבל ממחלה קשה במעי הגס. משפחתי פנתה לטובי המומחים ובד בבד ביקשה את ברכתם של גדולי הרבנים. ניסינו תרופות וטיפולים אלטרנטיביים ושום דבר לא עזר. מצבו של אבי הדרדר מיום ליום, הוא ירד מאוד במשקל – גובהו היה מעל מטר ושבעים ומשקלו בקושי ארבעים קילוגרם.
יום אחד המליץ לנו קרוב משפחה לפגוש את הרבי. נכנסנו לחדרו של הרבי. אני נעמדתי בחלקו האחורי של החדר, ואבי שוחח בשקט עם הרבי במשך כמה דקות. כאשר הרבי סיים לשוחח עם אבי התחילו כולם לצאת מהחדר. לפתע פנה אלי הרבי וביקש ממני להישאר אתו לבד בחדר.
הרבי סימן לי להתקרב. הוא ניגש אל מדף הספרים ושלף שני כרכים של גמרא מסכת ברכות, ואז אמר לי: על פי חוקי הטבע והרפואה, אביך כעת מאוד חולה, וקיצו קרב. השם יעזור, אבל זה יביא את אביך לידי דיכאון וגם אותך. אתה תהיה זקוק למשהו שיעניק לך כוחות. אני רוצה ללמד אותך משהו שייתן לך כוח להמשיך.
הרבי פתח את הגמרא בדף י' עמוד א', והחל ללמוד עימי את הסיפור על המלך חזקיהו שחלה, והנביא ישעיהו שבא לבקרו. הנביא אומר למלך כי ימיו ספורים, וכי עליו להתכונן לקראת מותו, אך, חזקיהו מסרב להשלים עם רוע הגזרה, והוא אומר, "לא, יש לי אמונה בקב"ה". על אף שהנביא מודיע לו כי מאוחר מדי ו"כבר נגזרה עליך גזירה", המלך חזקיה פותח בתפילה, שכן, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.
נקודת המסר שהתלמוד מפיק מתוך הסיפור הזה היא שאל לנו להתערב בענייניו של הקב"ה. אנחנו צריכים לעשות את המוטל עלינו, והקב"ה יעשה את הישר בעיניו, וזה הכל.
אני זוכר כיצד הרבי הצביע על המילים באצבעו, וביקש ממני שאחזור על הדברים עד שהיה ברור שהבנתי אותם היטב. הרבי רצה שאוכל להסביר גם לאבי: שאפילו על סף המוות אין לאבד תקווה, אין ליפול לייאוש ולדיכאון, וצריך לקבל את רצונו של הקב"ה. הלימוד שלי עם הרבי לקח לא מעט זמן – התעכבתי שם כעשרים וחמש דקות.
מה שבולט בזיכרוני יותר מכל זו הצורה הכנה והאוהבת שבה הרבי הביט בי. מעולם לא ראיתי סוג כזה של אהבה. עמדתי שם, אדם זר, נער צעיר שבא עם אביו הזקוק לברכה. הרבי העניק את ברכתו, אבל, אחר כך הוא העניק הרבה יותר מכך. הוא ראה שהנער הזה זקוק לאהבת אב, והוא נתן אותה.
כאשר יצאתי ממשרדו של הרבי, ממש הזעתי. תוך כדי הנסיעה הביתה, סיפרתי לאבי את מה שקרה שם, והוא פרץ בבכי. ברגע שהגענו הביתה, למדנו את אותו קטע גמרא לפחות שלוש או ארבע פעמים.
חודשיים וחצי אחרי הביקור שלנו אצל הרבי, אבי נפטר, והמילים האחרונות שהוא אמר לי היו, שגרמתי לו נחת עצומה.
אחרי שהוא נפטר, הייתי על סף ייאוש. לא היו לי קרובי משפחה שישמרו עלי – אמי הייתה בת יחידה, ומשפחתו של אבי הושמדה כולה בשואה – ואני הייתי בסך הכל בן שש עשרה.
אינני יודע כיצד אוכל להודות לרבי על כך, אך הוא היה זה שהושיב אותי והציב בפניי את עובדות החיים. עד אז כולם אמרו לי, שיהיה בסדר ואל תדאג. הרבי הביט בי ישר בעיניים, ואמר לי כיצד להתכונן לקראת הבאות.
היו זמנים שבהם היה לי קשה. עזבתי את הישיבה במשך תקופה מסוימת, והלכתי בדרכים אחרות. אך, אז נזכרתי במה שהרבי לימד אותי. לאורך אותן שנים, למדתי את אותו קטע גמרא אולי שלושים פעם, וזה מה שהחזיר אותי חזרה למסלול.
העובדה שכיום אני אדם בריא, וגם שומר מצוות, ושזכיתי להקים משפחה מקסימה, היא הודות לאותו יום שבו הרבי בילה זמן כה רב אתי, והסביר לי: כאשר יש לך בעיה, ואתה מרגיש שנפלת עד לתחתית, זכור – לעולם אל תתייאש, משום שהקב"ה נמצא שם אתך. פתח את לבך אליו, והוא יעזור לך.
