רבי משה בן מיימון, הרמב"ם, מסביר בספרו "משנה תורה" בהלכות תעניות פרק ה' הלכה א' את עניינם של הצומות שנקבעו על ידי חכמינו: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה–עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו,מ).
לאחר מכן מפרט הרמב"ם את התעניות הקבועות וסיבותיהן. על צום עשרה בטבת אומר הרמב"ם: ועשירי בטבת–שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק.
בתנ"ך מסופר שהמצור על ירושלים הביא בסופו של דבר לחורבן העיר והמקדש וגלות בבל. הקב"ה אף ציווה ליחזקאל הנביא לרשום לזיכרון את התאריך. פוסקים מסוימים אף מסיקים מכך שצום עשרה בטבת חמור מצומות אחרים, כך שאם היה חל בשבת היו צריכים לצום בו ביום, כפי שזה נעשה ביום הכיפורים, ולא דוחים אותו כפי שעושים בשאר התעניות הנדחות.
נשאלת השאלה הרי לכאורה תחילת המצור בעשרה בטבת היא הרבה יותר קלה מאשר בקיעת החומה בי"ז בתמוז והחורבן בתשעה באב, ומדוע דוקא את צום עשרה בטבת לא דוחים מפני השבת?
מחומרה זו אנו למדים שיש לייחס חשיבות לפתיחת כל ענין אפילו כשמדובר בדברים קטנים. יש כאלה המזלזלים בדברים קלים בתחום התורה והמצוות, כמו מנהגים ודקדוק קל של דברי סופרים.
זוהי בעצם עצת היצר הרע המייעץ לנו שמוטב שלכתחילה נוותר על אותם דברים קלים שאינם אלא מנהג או איסור קל, משום שעל ידי כך נרוויח מצוה גדולה יותר או אף מספר מצוות גדול יותר או הימנעות מעבירה חמורה יותר.
כלפי זה עלינו ללמוד לקח ומוסר ההשכל מהחומרה המיוחדת של עשרה בטבת. ההתחלה היא החשובה גם אם נראית פעוטת ערך, שכן כל ההמשך וכל התוצאות החמורות ביותר מקורם בפתיחה ובהתחלה. חז"ל אמרו שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד.
נושא זה של עמידה על משמר ההתחלה נוגע באופן מיוחד לענין החינוך. יש הסבורים שבחינוך ילדים ליהדות יש לנקוט בדרך של פשרות וויתורים וקולות. עשרה בטבת מלמדנו כאמור, כי כל התחלה של היתר עלולה חלילה להביא לתוצאות רציניות. מטבעו של ילד שהוא מחפש כנות ועקביות. כשמלמדים אותו היתר לעבירות קלות, הוא מסיק מזה לעצמו היתר לעבירות חמורות. לעומת זה אם אומרים לו כי התורה היא תורת אמת בלי גמישות, הרי הוא רואה שמדובר בעניין רציני ואמיתי, ואז יש לו אמון במחנך, שכן הוא רואה שאינו מעלים ממנו את האמת, ואז הוא מתמסר לדבר בכל להט הנפש ובתום לבו ונשמתו.
לגבי חינוך ילדים הדבר רציני במיוחד, כמו בשתיל רך, שכל פגם או שריטה בנפש בגיל הרך הופכים בגיל מבוגר לפגם וסדק גדולים. לכן כדאי באופן מיוחד המאמץ להשקיע כוחות דוקא בבני הגיל הרך, משום החשיבות המכרעת שיש בכך לגבי כל עתידם כאנשים מבוגרים. ככתוב: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו".
(מבוסס על שיחת הרבי בעשרה בטבת תשל"ח)
