אסור לוותר על חינוך יהודי, אפילו של ילד יהודי אחד

לפניכם סיפורו של יהודי המתגורר כעת באחת ממדינות אירופה:

"נולדתי במאה שערים. גדלתי שם, התחנכתי שם וגם נישאתי שם לאישה, שכמוני נולדה וגדלה בשכונה. נולדו לנו חמשה ילדים, והגדולים שבהם כבר למדו במוסדות הקהילה המקומית. זו הייתה החממה הטבעית שלנו.

"יום אחד נעלמה אשתי מהבית ולא שבה. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. כעבור מספר ימים קיבלתי ממנה מכתב קצר ומצמרר "היית בעל מצוין. אבל החלטתי לשנות אורח-חיים. אני גרה עם בעלי החדש בכפר מגוריו המוסלמי".

קשה לתאר את ההלם שפקד אותי. בחלומות הכי שחורים לא דמיינתי מציאות כזו.

המכתב הבא שקיבלתי היה זימון מבית משפט, לדיון בעניין המשמורת על הילדים.

עורך הדין שאליו פניתי הסביר לי, כי בהתחשב בגיל הרך של הילדים, צפויה האם לזכות במערכה המשפטית.

מכר שלי, חסיד חב"ד, המליץ לי לבקש את ברכת הרבי מליובאוויטש. על רגל אחת הוא הסביר לי כיצד כותבים דרך "איגרות הקודש", סדרת כרכים המכילה אלפים ממכתבי הרבי עם עצות, ברכות והכוונות בכל תחומי החיים. כותבים מכתב כולל קבלת החלטה טובה להוסיף בענייני תורה ומצוות – מכניסים אותו אל בין דפיו של הספר וכך מתברכים, באורח פלא, מקבלים התייחסות עצה וברכה מהרבי לנושא המבוקש.

לאחר שכתבתי, פתחנו יחד את הספר בעמודים החופפים למכתבי ומצאנו שם שורה אחת רלוונטית. נכתב בה: "אסור לוותר על חינוך יהודי, אפילו של ילד יהודי אחד'.

באותו רגע. שבתי לעורך הדין והודעתי לו כי אין בכוונתי לוותר על אף אחד מילדיי!

ראיתי בכך הוראה מהרבי – לא לוותר על החינוך היהודי של אף אחד מהם. עורך הדין שמע – ונד לי בראש ברחמים.

הגיע יום הדין. נציגי התביעה החלו לומר את דבריהם. את החוק המצדד בעד משמורת אצל האם.

כאשר כובד עורך הדין שלי לדבר, הוא אמר: כבוד השופט! ברור לי כי על פי חוק שהילדים צריכים להימסר לאם. אבל אני פונה בבקשה מיוחדת לכבוד השופט, כי לפחות ילד אחד או שניים יישארו בחזקת האב'.

כעסתי מאוד! הרי לא זה מה שביקשתי שיאמר! קמתי בנחרצות ונטלתי לעצמי את זכות הדיבור: 'כבוד השופט! יש לי הוראה מהרבי מליובאוויטש, לא לוותר על החינוך היהודי של אף אחד מילדיי. דרישתי אפוא להשאיר את כל הילדים למשמורתי, כדי שימשיכו להתחנך בדרכם הטבעית'.

השופט סיכם את דברי הצדדים ואמר כי נכנס לחדרו ומיד יחזור ויפסוק את הדין.

לאחר שהשופט יצא התחוללה דרמה באולם. אשתי לשעבר, שנכחה באולם, החלה פתאום לצעוק ולקלל בטרוף. "חבל שהיטלר לא חיסל אתכם! טוב שיש שהידים! אנחנו נחסל את כל היהודים!".

עורכי הדין הערבים אמרו לה שהיא מזיקה לעצמה! אבל היא רק הגבירה את צעקותיה, והמשיכה בכך גם אחרי שהשופט שב למקומו והלם בפטיש.

כאשר השתרר לבסוף שקט, אמר השופט: כוונתי המקורית הייתה לפסוק כי הילדים יעברו לרשות האם. אבל הרגעים האחרונים שינו את דעתי. הבנתי כי מצבה הנפשי של האם רעוע, והשקפת עולמה מסוכנת. אני פוסק אפוא חד משמעית כי כל הילדים יישארו בחזקת האב!

בהמלצת יודעי דבר. בטרם יוגש ערעור ובו אצא נפסד, מיהרתי יחד עם ילדיי להיעלם מהארץ ולהגר לאירופה. "ילדיי מקבלים היום את החינוך הטוב ביותר לדעת הרבי. הם לומדים במוסדות חב"ד במקום.

(מתוך עלון "גאולה מעניין ועכשווי" – גליון מס'  962)