לך לך מארצך – אז והיום
הציווי הראשון שנאמר לאברהם אבינו, ראש האומה היהודית, הוא: "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".
ציווי זה תמוה ביותר. בדרך כלל הציווי צריך לכלול לאן ללכת ואת תכונותיו של המקום החדש; במקום זאת הקב"ה בוחר לומר לאברהם מאיפה לצאת, ללא כל הסבר לאן ללכת.
יש לומר, שאכן ציווי זה, על סגנונו המיוחד, טומן בקרבו יסוד מרכזי עבור העם היהודי. ייחודו של עם ישראל בכך, שאף על פי שהוא חי בעולם הזה, הכפוף לחוקי הטבע ולמנהגי העולם, בכל זאת בכוחו של היהודי להתעלות על מגבלות וחוקי הטבע ולהתחבר אל הקב"ה, שהוא בלתי מוגבל. כך גם באמצעות הציווי "לך לך" אומר הקב"ה לאברהם אבינו, ודרכו לעם ישראל כולו, שיש ביכולתו להתרומם מעל המציאות הארצית ומעל המגבלות הטבעיות ולהיות קשור עם הבורא.
"לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך" – הקב"ה אומר לאברהם אבינו ולכל יהודי, שביכולתו לצאת מ"ארצך" – התכונות הטבעיות שהאדם נולד עימן, "ממולדתך" – ההרגלים שנרכשו בהשפעת הסביבה, "ומבית אביך" – החינוך שספג האדם בביתו. צא מכל הדברים שמשפיעים על אישיותך, וכל זה למה? כדי שתוכל להגיע "אל הארץ אשר אראך", אל הארץ הטובה שאראה לך, אל הגאולה הפרטית שלך.
כפי שנאמר ציווי זה לאברהם אז, כן היום: הקב"ה אומר לכל יהודי – צא ממגבלותיך, מההרגלים הנושנים ומהשפעות הסביבתיות. הידבק בי, ואני אוליכך אל הארץ המיועדת עבורך. לשם כך כותבים לרבי ב"אגרות הקודש", מקבלים החלטות טובות בתורה ומצוות ובמתן צדקה, ובעזרת השם זוכים לראות מהי "ארצך, מולדתך ובית אביך" הפרטיות שלנו מהם עלינו לצאת – בדרך אל הארץ המובטחת הפרטית שלנו.
(מעובד מתוך ספר השיחות תש"נ, כרך א')
