חסידי חב"ד פגשו אותו בבית הרפואה "זיו" בצפת לאחר האסון במירון. הוא נפצע קשה וכולו היה מגובס, שבור ורצוץ. כשראה אותם אורו לפתע עיניו ואמר להם: "תדעו לכם שאני חי בזכות הרבי שלכם!" ואז התחיל לספר להם את סיפורו:
הוא הגיע בל"ג בעומר ובדרכו לציון רבי שמעון חלף על פני עמדת "אגרות קודש", שם חסידי חב"ד מציעים לעוברים ושבים לכתוב לרבי ולבקש ברכה. כשהם פנו אליו, מיד טען שהוא לא חסיד, ובנוסף ברוך-השם כל בני המשפחה שלו מרגישים טוב והוא לא צריך שום דבר. בכל זאת לאחר שהסבירו לו שזה רק יכול להועיל לו, הסכים וכתב מכתב ואח"כ הכניס אותו בין דפי ספר "אגרות קודש".
כשפתח את הספר במקום ששם את המכתב שלו, ראה כי בתשובתו של הרבי מדובר על ענייני חיים ובריאות והרבי מרבה באיחולי בריאות. הוא הודה לחסידים שהיו במקום והמשיך בדרכו כשהוא מהרהר "לשם מה היה צריך להכניס ראש בריא במיטה חולה, הרי הוא ומשפחתו בריאים לחלוטין?"
מפה לשם הוא הסיח דעתו מהעניין ונכנס לרחבת ההדלקה של 'תולדות אהרון'. בדרכו החוצה נוצר לחץ אדיר! הוא היה בין הראשונים שהחליקו במדרון וכולם נפלו עליו. הוא חשב שזה הסוף שלו. לא היה לו טיפת אוויר וכל גופו התרסק. הוא הבין שאלו השניות האחרונות שלו בחיים ואיבד את הכרתו. כל אלה שהיו מעליו ומצדיו הובאו, ה' ישמור, לקבורה, והוא ברוך השם נותר בין החיים ומחלים מיום ליום כפי שהרבי הבטיח לו במכתב.
"אז תדעו", אמר להם אותו יהודי, "שהרבי שלכם פועל ישועות ונצורות, וזה שאני מדבר איתכם עכשיו זה רק בזכותו".
